לאן נעלם הילד המתוק שלי?
גיל ההתבגרות היא תקופה מטלטלת, לא רק עבור המתבגרים עצמם, אלא גם עבור ההורים. הם נגררים לתוך קרון רכבת ההרים הזה, שמתאפיין בלא מעט ירידות תלולות. ידעתם שזו תקופה קשה ומלאה בשינויים, אבל לזה לא ציפיתם. אתם תוהים: לאן נעלם הילד המתוק והפטפטן שלי? איפה הילדה החייכנית שתמיד רצתה עוד חיבוק אחרון?
לצד הגדילה וההתפתחות של ילדיכם, מנקרת לה תחושת אובדן מחניקה. אתם מחכים למתבגרים בציפייה ובשמחה כשהם נכנסים הביתה, רק כדי לשמוע את דלת החדר שלהם נטרקת תוך שהם עונים ש"הכל בסדר". כל כך קיוויתם שיספרו לכם מה נשמע.
אתם רואים אותם מביטים במראה בחוסר שביעות רצון. הבנים בוחנים את הזיפים שלהם ואת השרירים, והבנות בודקות את המכנסון והטופ החדשים. הוא מזמין אבקות חלבון והולך לחדר כושר ולה פתאום לא בא לאכול חטיפים ועוגת יומולדת. ומה הסיפור עם האיפור ובניית הציפורניים?
את הלימודים הם מזניחים ורב הזמן הם בחוץ עם חברים. הם כבר מזמן לא בקשר עם החברים מהיסודי ואתם דואגים ויודעים שהם חשופים לסיגריות, אלכוהול וסמים. ורק שהוא לא יסתבך, ורק שלא יקרה לה משהו….הדאגה לא נותנת לכם מנוח.
אתם מוצאים את עצמכם מנסים לאחוז בקצה החוט של הסמכות שלכם. אתם "לארג'ים" ומרשים לצאת עד 1:00 בלילה והם לא מוכנים לחזור לפני 3:00 לפנות בוקר. לא משנה מה הנושא, הם מטיחים בכם שאתם לא מבינים כלום וככה זה אצל כוווללללםםםם! הם היחידים שלא מרשים להם או שאין להם… הוא מתחיל לדבר כמו בריון והדרמה קווין הפרטית שלכם צועקת, צורחת ובוכה מחצ'קון. ויש כמובן את אלה שמסתגרים בחדר ולא יוצאים ממנו עד שנשמתכם כמעט פורחת. כל פעם בחצי פה נחשף עוד סיפור שבו הם לא הרגישו חלק, והלב שלכם נצבט.
כבר לא מתייעצים איתכם, לא משתפים ובטח לא מתעניינים בחפירות שלכם. אתם מזהים שהם עומדים לעשות טעות איומה, אבל אין עם מי לדבר. הם יודעים הכל ואתם לא מבינים כלום. ואתם יודעים שעמוק עמוק בפנים מכרסם בהם חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. נשבר לכם הלב. איזה חוסר אונים… כל כך יכולתם לעזור ולעודד, אם הם רק היו מאפשרים לכם…
אין זה פלא שכהורים למתבגרים, גם אתם לפעמים מאבדים את הכיוון. חשוב להבין שההיפרדות הרגשית מההורים היא חלק בלתי נפרד וחשוב מההתפתחות. המתבגר יוצא למסע של בניית זהות וגיבוש מחודש של ה"אני". אז מה לעשות, מה לא לעשות, ואיך אפשר בכל זאת לעזור להם? לשיחת התייעצות לחצו כאן.
