מירב לב-כהן | עו״ס, מטפלת רגשית ומדריכת הורים

להרגיש את ההבדל

טיפול רגשי לבני נוער ומתבגרים

כעובדת סוציאלית בסקטור הציבורי בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי רכשתי ניסיון של מעל עשר שנים בטיפול במתבגרים עם מגוון רחב של מאפיינים (דימוי עצמי נמוך, קשיים חברתיים, דיכאון וחוסר מוטיבציה, הפרעת קשב וריכוז, פגיעות מיניות, יחסים מורכבים עם דמויות משמעותיות ועוד). אני מאמינה שטיפול מוצלח מתחיל בקסם הקשר. לרב כבר בפגישה הראשונה אני מצליחה לייצר חיבור שיתעמק לקשר טיפולי משמעותי. שיח אותנטי בגובה עיניים, תוך איתור החוזקות של המתבגר מהווה קרקע בטוחה להתבוננות על המצב הקיים ובהירות לגבי מה צריך לשנות. מכאן קל להגדיר יעדים ומטרות. כלים אימוניים, תוך עידוד וחיזוק הביטחון העצמי, מהווים זרז להשגת המטרות. במקביל לטיפול, אני מלווה את ההורים בהדרכה בתדירות לפי הצורך, זאת מתוך ראיה מערכתית ואמונה שאין הפרט קיים בלי ההקשר המשפחתי/קבוצתי ושמערכת זו משפיעה ומושפעת מיחסי הגומלין בין הפרטים.

את התפיסה הטיפולית שלי גיבשתי מהלימודים המקצועיים שלי, אך היא עוצבה גם מהניסיון אישי שלי לאורך השנים שעזר לי להבין על מה לי כמטפלת חשוב לשים דגש:


א- לשאול את השאלות הנכונות! הקושי המוצהר אינו בהכרח הקושי היחיד או העיקרי אפילו, שאיתו מתמודד.ת המטופל.ת. אף אחד לא רוצה להיות לבד, וילדים ובני נוער לפעמים אפילו לא מודעים לכך שהם מרגישים לבד, או מבינים בכלל מה הם חווים. נדמה לנו כהורים שאנחנו יודעים מה קורה לילדנו, אבל לא תמיד ניתן להגיע לערוץ התקשורת המיוחל איתם… אותה הקירבה שאנחנו רואים בסרטים, שומעים שקיימת אצל השכנה….

ב- מטפלת צריכה להיות יותר מרק נוכחת! לפעמים בשיחות חווים רגשות בעוצמות מתפרצות. בגיל ההתבגרות גם הצפה רגשית אינה תחושה זרה. השיחות הן אכן מקום חשוב לפרוק בו, אבל זו לא יכולה להיות המטרה הבלעדית. המצב לא יכול להישאר בעוצמות גבוהות כאלה לאורך זמן מבלי שיקרה משהו אקטיבי בטיפול. חייבת להיות אג'נדה להעמיק בשאלות, בהקשבה ובהנעה לתנועה.

ג- איזון! עודף אמפתיה והזדהות עלולה לשמר את הבעיה ולהגדיל את תחושת חוסר האונים! לא פעם נדמה שהמציאות מורכבת מדי להכלה. חשוב לי לומר שאני לא נבהלת כל-כך מהר גם מהמקרים הכי מורכבים. גם כשנופלים השמיים והאדמה קורסת, המטפלת צריכה להוביל את המטופל.ת למקום מבטחים מבלי להיבהל מהמצוקה ומבלי לחזק את תחושת חוסר האונים של האדם מולה. שלא תבינו לא נכון, כמו שאמרתי, יש ערך רב בלא להיות לבד, בלהיות מובן, בלשתף בתוך קשר חד צדדי שבו ניתן כל המקום באופן בלעדי…, אבל איך מתקדמים מפה? לפעמים כאשר מתקבלת מאיש מקצוע ההכרה על כך שהשמיים אכן נפלו מבלי שיהיה איזון, הדבר עלול לשמר את המצוקה (זהו רווח משני מהתנהגות שלעיתים משמש רווח ראשוני!)

ד- היום כמטפלת מלומדת ומנוסה, אני יודעת שלטיפול מוצלח חייב להיות ערך מוסף. אמפתיה לא מספיקה. שינוי אמיתי חייב להתחולל. תפקיד המטפל הוא לא לשבת ולהנהן. הוא לערער, לאתגר ולעודד. מטרות צריכות להיות מוגדרות וצריכה להיות תכנית עבודה של יעדים אליה.

ה- מטפלים קליניים רבים דוגלים בראיית צרכי הסובייקט (המטופל ונקודת מבטו) בלבד. אני דוגלת בגישה מערכתית. כלומר, בשיחות הטיפוליות אני לוקחת בחשבון שהפונה חי בקונטקסט משפחתי/חברתי ושיש משמעות ליחסי הגומלין שם. יש לשמור על איזון בין ראיית צרכיו של המטופל לראיית הסביבה בה הוא חי.


התנגדויות לטיפול- לרב האנשים קשה לפנות לטיפול! מובן אם כך, שמתבגרים רבים אינם ששים לנסות, ולעיתים קרובות קיימת התנגדות להגיע או אפילו לשמוע על טיפול (כדאי להציץ בהמלצות מבני נוער שהיו במקום הזה וגילו חוויה שונה ממה שהם ציפו). קודם כל, להגיע לטיפול זה אומר להודות שאכן קיימת בעיה. לא לכולם זה דבר של מה בכך. בנוסף, פעמים רבות מתבגרים מאמינים שלא ניתן בכלל לעזור להם. יש שמתביישים לשתף מעולמם הפנימי ומהחוויות שלהם ומפחדים שיפעילו עליהם לחץ לעשות זאת. יש שחושבים שלמטפלת אכפת רק כי היא מקבלת תשלום על עבודתה והכל מזויף. יש שחושבים שלשבת על כיסא המטופל מגדיר אותם כ"מקולקלים" ותפקיד המטפלת הוא לתקן אותם. למה שירצו להגיע?
אז ככה:

בשיחות הטיפוליות אני קודם כל לומדת להכיר את מי שיושב לפניי. אני מאתרת את החוזקות ונעזרת בהם. אני לא לוחצת. מבלי שיווצר קשר אותנטי, אין עתיד לשיחות. יחד עם זאת, אני גם לא ישנה בעמידה. ההקשבה שלי היא פעילה ואני דגה את מה שחשוב. אני תמיד בודקת אם הבנתי נכון ולא מסיקה מסקנות מעצמי או מספרת לעצמי שמי שיושב מולי פשוט עדיין לא מודע למה שהוא מרגיש ושאני יודעת טוב יותר ממנו. אני לא מוכרת סיפור של "המטפלת המושלמת שיודעת הכל". אף גמל לא רואה את הדבשת של עצמו. את המראה שאני מחזיקה בידיי, אני מכוונת אל הכיסא שמולי. יחד אנחנו נחשוב, נבין דברים ונעשה תהליך. אני לא אפול כל כך מהר עם תיאור החוויות והמחשבות הקשות והמביישות שלכם. כבר שמעתי ונחשפתי לכל כך הרבה לאורך השנים… אתם תבינו ששיתוף הוא כמו אוויר לנשימה ואתם תרצו לקחת נשימות מלאות וארוכות. אני אהיה המשאף עבורכם. את האוויר הרעיל תוציאו החוצה תוך הנחה ותחושת שחרור. ואז תצטיידו בכלים המתאימים, ותתחילו לטפס, צעד אחר צעד אל עבר היעד הקרוב, שמוביל למטרה שאותה הגדרנו ביחד.

דילוג לתוכן