טיפול רגשי משולב אימון (טיפול-אימוני) לבני נוער ומתבגרים

כעובדת סוציאלית בסקטור הציבורי בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי רכשתי ניסיון של מעל עשר שנים בטיפול במתבגרים עם מגוון רחב של מאפיינים (דימוי עצמי נמוך/ביטחון עצמי נמוך, קשיים חברתיים, ילדים להורים גרושים, קשיים בניהול יחסים, קשיים בניהול רגשות, מצבי רוח משתנים, הפרעת קשב וריכוז, משבר עלייה, גיבוש זהות מינית, דיכאון, פגיעות עצמיות, פגיעות מיניות, יחסים מורכבים עם דמויות משמעותיות ועוד). אני מאמינה שטיפול מוצלח מתחיל בקסם הקשר. לרב כבר בפגישה הראשונה אני מצליחה לייצר חיבור שיתעמק לקשר טיפולי משמעותי. שיח אותנטי בגובה עיניים, תוך איתור החוזקות של המתבגר מהווה קרקע בטוחה להתבוננות על המצב הקיים ובהירות לגבי מה צריך לשנות. מכאן קל להגדיר יעדים ומטרות. בהיותי מאמנת אישית אדלריאנית, אני משלבת כלים אימוניים, תוך עידוד וחיזוק הביטחון העצמי, והם הווים זרז להשגת המטרות. במקביל לתהליך הטיפולי-אימוני עם המתבגר.ת, אני מלווה את ההורים בהדרכה בתדירות לפי הצורך. זאת מתוך ראיה מערכתית ואמונה שאין הפרט קיים בלי ההקשר המשפחתי/חברתי ושמערכת זו משפיעה ומושפעת מיחסי הגומלין בין הפרטים.

את התפיסה שלי גיבשתי מהלימודים ומהניסיון המקצועי שלי, אך היא עוצבה גם מניסיון אישי לאורך השנים שעזר לי להבין על מה חשוב לי לשים דגש בשיחות:


א- לשאול את השאלות הנכונות! הקושי המוצהר אינו בהכרח הקושי היחיד או העיקרי אפילו, שאיתו מתמודד.ת המתבגר.ת. נדמה לנו כהורים שאנחנו יודעים מה קורה לילדנו, אבל לא תמיד ניתן להגיע לערוץ התקשורת המיוחל איתם… אותה הקירבה שאנחנו רואים בסרטים, שומעים שקיימת אצל השכנה….

ב- אני צריכה להיות יותר מרק נוכחת! לפעמים בשיחות חווים רגשות בעוצמות מתפרצות (כעס, כאב, ייאוש). בגיל ההתבגרות גם הצפה רגשית אינה תחושה זרה. השיחות הן אכן מקום חשוב לפרוק בו, אבל זו לא יכולה להיות המטרה הבלעדית. המצב לא יכול להישאר בעוצמות גבוהות כאלה לאורך זמן מבלי שיקרה משהו אקטיבי בתהליך. חייבת להיות אג'נדה להעמיק בשאלות, בהקשבה ובהנעה לתנועה.

ג- כמטפלת אימונית מנוסה, אני יודעת שלתהליך מוצלח חייב להיות ערך מוסף. אמפתיה לא מספיקה. אמפתיה בלבד לפעמים אפילו משמרת מצב נתון ומונעת תנועה. גם מודעות לא מספיקה. שינוי אמיתי חייב להתחולל. התפקיד שלי הוא לא לשבת ולהנהן. הוא לערער, לאתגר ולעודד. מטרות צריכות להיות מוגדרות וצריכה להיות תכנית עבודה של יעדים אליה.

ד- מטפלים קליניים רבים דוגלים בראיית צרכי הסובייקט (המטופל ונקודת מבטו) בלבד. אני דוגלת בגישה מערכתית. כלומר, בשיחות אני לוקחת בחשבון שהפונה חי בקונטקסט משפחתי/חברתי ושיש משמעות ליחסי הגומלין שם. חשוב לשמור על איזון בין ראיית צרכיו של המתבגר לראיית הסביבה בה הוא חי, ובמילים אחרות, אף אחד לא חי בבועה. על כל הצדדים לראות ולהבין את האחר.


התנגדויות לטיפול/אימון- לרב האנשים קשה לפנות לטיפול. מובן אם כך, שמתבגרים רבים אינם ששים לנסות, ולעיתים קרובות קיימת התנגדות להגיע או אפילו לשמוע על כך (הציצו בהמלצות מבני נוער שהיו במקום הזה וגילו חוויה שונה ממה שציפו). קודם כל, להגיע לטיפול זה אומר להודות שמשהו לא טוב קורה לי. לא לכולם זה דבר של מה בכך. בנוסף, פעמים רבות מתבגרים מאמינים שלא ניתן בכלל לעזור להם. יש שמתביישים לשתף מעולמם הפנימי ומהחוויות שלהם ומפחדים שיפעילו עליהם לחץ לעשות זאת. יש שחושבים שלמטפלת אכפת רק כי זהו מקור פרנסתה והכל מזויף. יש שחושבים שלשבת על כיסא המטופל מגדיר אותם כ"מקולקלים" ותפקיד המטפלת הוא לתקן אותם. למה שירצו להגיע?

(ל- 4 המלצות איך לתווך למתבגר את הנושא לחצו כאן).
אז להורים ומתבגרים, זה בשבילכם:

בתהליך טיפול אימוני אני קודם כל לומדת להכיר את מי שיושב לפניי. אני מאתרת את החוזקות ונעזרת בהן. אני לא לוחצת. מבלי שיווצר קשר אותנטי, אין עתיד לשיחות. יחד עם זאת, אני גם לא ישנה בעמידה. ההקשבה שלי היא פעילה ואני צדה את מה שחשוב. אני תמיד בודקת אם הבנתי נכון ולא מסיקה מסקנות מעצמי או מספרת לעצמי שמי שיושב מולי פשוט עדיין לא הבשיל או לא מודע למה שהוא מרגיש, ושאני יודעת טוב יותר ממנו. אני לא מוכרת סיפור של "המטפלת המושלמת שיודעת הכל". אף גמל לא רואה את הדבשת של עצמו. לכן, את המראה שאני מחזיקה בידיי, אני מכוונת אל הכיסא שמולי. יחד אנחנו נחשוב, נבין דברים ונעשה תהליך. אני לא אפול כל כך מהר עם תיאור החוויות והמחשבות שלכם. כבר שמעתי ונחשפתי לכל כך הרבה לאורך השנים… אתם תבינו ששיתוף הוא כמו אוויר לנשימה ואתם תרצו לקחת נשימות מלאות וארוכות. אני אהיה המשאף עבורכם. את האוויר הרעיל תוציאו החוצה תוך הנחה ותחושת שחרור. ואז תצטיידו בכלים המתאימים, ותתחילו לטפס, צעד אחר צעד אל עבר היעד הקרוב, שמוביל למטרה שאותה הגדרנו ביחד.

דילוג לתוכן