5 עצות על איך להציע לבני נוער תהליך של טיפול אימוני
*ההתייחסות למתבגרים ולבני נוער נעשית בלשון רבים על מנת להימנע מצורך באיזון השימוש השפתי עבור כל אחד מהמינים.
לרב האנשים לא קל ואפילו קשה לפנות לטיפול. מובן אם כך, שמתבגרים רבים יתנגדו להצעה ללכת כזו. פעמים רבות הם מאמינים שלא ניתן בכלל לעזור להם. הם תקועים "וזה שלהם". אף אחד לא יכול לשנות את המצב עבורם והם בטוחים בצדקתם. יש בני נוער שמתביישים לשתף מעולמם הפנימי ומהחוויות שלהם ויש שחושבים שלשבת על כיסא המטופל מגדיר אותם כ"מקולקלים" ותפקיד המטפלת הוא "לתקן" אותם. למה שירצו להגיע?
כשאנחנו ניגשים לדבר עם בני נוער על האפשרות לעבור טיפול אימוני, יש כמה דברים שכדאי להסביר. כהורים חשוב להבין שניסיון לשכנע בלחץ מתבגרים להגיע לטיפול אימוני מועד לכישלון. יש להגיע לשיחה ממקום של הגשת אופציה ומתן מידע, ולא מתוך דחק שעלול לעורר אנטגוניזם.
להלן 5 המלצות שכדאי ליישם בשיחה עם המתבגרים שלכם לגבי התחלת תהליך טיפול אימוני:
- הצגת הדאגה שלכם כהורים- כדאי לא להתייחס ישירות ל"בעיה". אנחנו לא יודעים כיצד המתבגרים עצמם מגדירים אותה ומה ההתייחסות שלהם כלפיה. גם אם זה דובר, זה מאוד רגיש. יתכן שההגדרה שאנחנו ניתן לה תגרום לאנטגוניזם ואז תאבדו אותם לפני שבכלל התחלתם. רצוי בפשטות לשקף את הדאגה שלכם: "אני שמ/ה לב כבר כמה זמן שהמצב רוח שלך לא בשיאו. אני מניחה שעוברים עלייך כל מיני דברים ושיש עלייך לחצים רבים. עלתה לי מחשבה שרציתי להציע לך ולבדוק אם היא מתאימה לך."
2. נרמול – למרבה הצער, לעיתים למילה "טיפול" מודבקת סטיגמה. כאמור, אם צריך "לטפל בי", אז כנראה שמשהו בי לא בסדר. אימון הוא תחום פחות סטיגמטי ולכן היות ומדובר בטיפול אימוני, ניתן להציג את ההגעה אליי כאל תהליך של פיתוח מודעות, העצמה ושינוי. בלי קשר לכך, חשוב להבין ולהאמין שכולנו נתרמים משיחות. ליכולת שלנו להביע רגשות ומחשבות יש משמעות בפני עצמה בכל הנוגע לחוסן נפשי ופיזי, לא כל שכן כאשר יושבת איתך אשת מקצוע מנוסה שיודעת איך לנתב את השיחות.
אשתף אתכם בסיפור קצר על שבירת מיתוס ונרמול:
כשהתחלתי לעבוד בפנימיית "שטיינברג" (פנימייה חינוכית למצוינות), הייתה סטיגמה קשה על שיחות עם עובדת סוציאלית בשל תבנית חשיבה מוטעית: עו"ס = בעיות סוציאליות. החניכים נמנעו מלהגיע, ומי שהגיע לרב ניסה להצניע זאת. הפתרון לכך היה פשוט. נכנסתי לקבוצות בתחילת השנה והודעתי לחניכים שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מגיעים אליי לשיחות היכרות ושיחות מעקב לפי צורך, שלי או שלהם. ברגע שאיום הסטיגמה הוסר, כי הרי כולם מגיעים, לא רק שהמתבגרים באו לשיחות ויצרו איתי קשר בקלות, הם גם המליצו זה לזה מניסיונם להגיע ולהיעזר בי בתקופות מאתגרות, דבר שלא נשמע קודם לכן ברחבי הפנימייה.
3. מקום בטוח עליו יש להם שליטה – השיחות מאפשרות מרחב בו יפגשו מישהי שנמצאת שם ב-100% עבורם. אפשר יהיה לשתף בהכל והיא מחויבת לשמור על סודיות. זו מישהי שאינה מעורבת רגשית, שלא תבקר או תשפוט ושיכולה להקשיב, לשאול ולהצביע על מה שלא תמיד ניתן לראות מבפנים. משתפים אותה רק במה שרוצים ורק אם רוצים. השליטה אצלם, ואם לא יודעים איך לדבר על הדברים, אין מה לדאוג. חלק מהמיומנות של אשת מקצוע זה לעזור בזה.
4. הבנת והכרת התהליך – על מנת להפחית את החששות, כדאי להבין ולתאר מה קורה בשיחות הללו. בשיחות איתי אני קודם כל לומדת להכיר את מי שיושב מולי. אני מאתרת את החוזקות (לכולם יש כאלה) ונעזרת בהן. למי שקצת נבוך בהתחלה, אני משתמשת בכלים משחקיים "להקליל" את האווירה ולייצר נינוחות. אני לומדת את עולם הערכים של המתבגרים- מה חשוב להם באופן אישי- כי זה ישמש אותנו כמצפן בהמשך. מבחינתי המתבגרים הם המומחים לעצמם ואני מחזיקה את המצפן. כעבור כמה פגישות אנחנו מגדירים מטרות ומתחילים לנוע לעברם בעזרת הגברת המודעות, עידוד והעצמה. התהליך עובד רק אם יש הסכמה ורצון, ורק עבודה משותפת, בגובה עיניים, תוביל את שנינו להצלחה.
5. שותפות בבחירה וקבלת החלטה על התהליך – שלחו למתבגרים את הלינק לאתר שלי ו/או לאתרים אחרים. תנו להם להתרשם ולקחת חלק בבחירה אל מי לפנות. תנו להם לקרוא את ההמלצות ממתבגרים שעברו אצלי תהליך. הדגישו כי זאת לא חתונה קתולית. נפגשים, מנסים, ואם זה לא הכיוון- מפסיקים. הרווח עשוי להיות כ"כ משמעותי שחבל לא לתת לזה הזדמנות.
חשוב לזכור שבסופו של דבר אי אפשר להכריח מתבגרים להגיע לטיפול אימוני. ההחלטה להיעזר נשארת בידיים שלהם. תפקידכם כהורים הוא להניח את האפשרות בפתחם, לאפשר להם לחשוב על זה מבלי להאיץ בהם, ולדעת שאתם עשיתם מה שביכולתכם.
אבל לא צריך לעצור שם. במקרים רבים ובהתאם לסיטואציה, ניתן לסייע למתבגרים באופן עקיף באמצעות הדרכת הורים, ללא שיתוף הפעולה של המתבגרים. לשיחת ייעוץ ובדיקת התאמה צרו קשר.
